קמצא ובר קמצא - חורבן החברה | הרב תמיר אלמליח | אגדות החורבן | חלק א' | תשפ''ו

ערב טוב, שלום וברכה. אנחנו רגילים בעזרת השם להתכונן למועדי ישראל והכרה שבמועד מתחדש איזה אור מיוחד שההכנה אליו מאפשרת לקלוט אותו, מאפשרת לזהות אותו. ואם אדם נפגש עם המועדים בלי הכנה אז המועד מתפספס לו. להבדיל בין א א מועד משמח, חגים גם תשעה באב.

נקרא מועד, קרא עליי מועד והכנה גם לימי הצומות והתעניות יש בהם אם לא את החידוש הרוחני המשמח שהתגלה, את ההדר שהופיע בנו והכרת ההדר, הלמידה שלו מאפשרת בנו לברר את החשיבות א של א החיסרון שנוצר ומתוך כך, בעזרת השם, מתוך הלמידה עליו לפצות עליו, לתקן, לבנות את מה שניתן לבנות בעזרת השם. אנחנו בימים בהם עם ישראל מתאבל ומכניס לתוך החיים שלו את זכרון חורבן ירושלים. הגמרא בגיטי נ עמוד ב עוסקת באגדות החורבן. אני אתרכז שמה במקטעים בגמרא דרך המהרל, אבל לא רק א לנסות ללמוד ביחד את האגדות הללו, זה פרק ה בנצח א בעיקר וננסה לבאר את הדברים הללו בסיעתא דשמיא ביחד.

אז הגמרא מלמדת הקמצא ובר קמצה חריב ירושלים ההוא גברא דרחמי קמצה ובעל דב בר קמצא אביד סעודתא סיפור המפורסם הדבר הראשון שצריך לבאר כאן זה מה זה השמות המיוחדים הללו מה זה קמצה ובר קמצה למה קוראים ככה לאנשים הללו מה השמות ש א דרכם מסתובב החורבן אדם אחד שהוא באמת מרכז האירוע עושה סעודה יש לו אוהב שנקרא קמצה יש לו שונא שנקרא בר קמצא אומר לשמאה לשמ שלו זיליתי לי קמצאזיתי לבר קמצא לך אתה מזמין את האוהב והוא מזמין את השונא הייתה לברכה המצאת השקחה דאבטיב

אמר להגדי ההוגברה בעל דבדה גברה הוא מה היא באתחיקום בעל הסעודה הולך בסעודה רואה את השונא שלו יושב שם מה אתה עושה פה קום אמר בר קמצה לבעל הסעודה הועיל ואתי שביקין ואיבן לך דמי מדכינה ושתינה תעזוב אותי פה אני אשלם לך את דמי הארוחה שלי אמר לי לא יבינך דמי פלגה דסעודתיך אמר לי לא יביך דמי כולה דסעודתך אמר לי לא אני אשלם לך את כל הסעודה כבר אני פה אומר לו אני לא מוכן בעל הסעודה אומר לא מוכן נקטה ואבקה אמר הועיל ואוה יד

ורבנן ולא מכו שמ מן הקניך להוזול איךול בהו קורצה במלכה ישב שמה אמר כל ורבנן ראו את המעמד המבזה הזה שקרה לי ולא מחור ולא הגנו על כבודי אלך ואכול בהם קורצה קורצה מה הכוונה אלך ועלשין להם למלכות זה הגמרא גם פה דברים צריכים ביאור ביאור נוחד נוסף הקמצא ובר קמצא חר ירושלים. ככה הגמרא אומרת, מה עשה קמצא? בר קמצא מובן הוא השונא שהסתבך עם בעל הסעודה שבגות זה שגינו אותו בשפלות הולך אל הקיסר ומוסר את האומה. זה ודאי מורכב ביותר.

אבל מה עשה קמצה האוהב? למה הוא שייך לחורבן ירושלים? דבר נוסף, איך לא קיבל ה מערח, בעל הסעודה את מה שמנסה בר קמצא לפתות אותו ולקבל את הכסף סביב האירוע הנקודתי הז? כל הסעודה היה משלם לו.

נקודה נוספת, השפלות של בר קמצה. זה שהוא בוחר ללכת אל הקיסר, אל המציאות הזאת של הקיסר להעליל על כל עם ישראל. ועל זה נעסוק בהמשך על עלילות הדברים הללו שלו ואבל איך זה מתאפשר בכלל למה החורבן הסתובב דרך מלשינות שיש גם שמה איךול בקורצה זה גם סוג של אכילה איך הדברים הללו נקשרים ביחד המרשה שהוא עוסק בחידושי האגדות הללו מהגמרא בגיטין הוא אומר שקמצא ובר קמצא זה אבא ובן בר אנחנו יודעים בגמרא בר זה בן והאוה והשונא הם משפחה ובעל הסעודה הזה הוא אוהב מאוד את

האבא והוא שונא את הבן זה הפשט במילה בר למה הגמרא אמרה בר בגלל זה ככה מסביר המרשה זה עוזר לו מאוד מאוד מאוד א לבאר את ההיגיון שקרה פה בגמרא יש פה אוהב האב ויש פה שונא הבן וזה יכול מאוד להסביר איך התגלגל בר קמצה לסעודה הזאת שמזמינים אותך, מישהו ששונא אותך לסעודה, איך הגעת לשם? אומר המרשה, מה חשב בר כמצא השונא?

אבא שלי אהוב אצל בעל הסעודה הזאת. יש בינינו בסוף איזשהו קשר שמישהו אוהב בסדר העולם הטבעי שיש אהבה כלפי האבא, אז גם נמשכת אהבה כלפי התולדות, נמשכת אהבה כלפי הבן. ושברקמצא מקבל את ההזמנה אז הוא אומר יש פה איזה התרצות יש פה איזה המשכת תאווה טבעית שקיימת כלפי אבא שלי כלפיי ולכן הוא מגיע לסעודה בפועל מה שקרה זה היה טעות ובעל הסעודה שמאוד מאוד שונא את בר קמצה רואה בזה אז רואה בזה חוצפה בהגעה של השונא לסעודה וזה מרתיח אותו מאוד מאוד אומר המרש עד כדי

כך שהוא לא מוכן לוותר אפילו סביב כל הון שבעולם ככה ככה מסביר המרשה את הגמרא פה בגיטין המרשה פותר הרבה שאלות בסיפור המוזר הזה איך א הגענו למציאות כל כך הזויה של של שנאה שכל כך גדולה כזאתי יש פה הרבה פתרון הרבה הסברים דרך הכיוון הזה של המרשה אבל זה מצמצם מאוד מאוד את הקלקול הקלקול שנעשה פה הוא נשא מאוד נסיבתי זה אבא ובן שהיה ואמינה ורש רש"י על אתר ממש מלמד ש הקמצא ובר קמצא זה לא אבא ובן. רש"י בגמרא אומר קמצא ובר קמצא כך

הם שמותיהם.

זה השמות שלהם בדווקא זה לא אבא ובן. למה? למה חשוב לציין את השמות הללו? שם זה מהות.

והמהות של החורבן יסביר מסביר המהרל המהות של החורבן אגודה בשמות הללו זה לא סתם שקמצא ובר קמצה מסובבים את החורבן קמצה אומר המהרל זה מלשון קומץ שאדם לוקח קומץ ממשהו הוא תמיד לוקח פרטים מסוימים מתוך הכלל יש פה איזה הפרדה יש פה איזה פירוד קמצע זה נמלה זה חגב אומר המהרל ראיתם? ואם לא אז בעל פה אבל שווה להכין מקבלים מזה בעזרת השם יותר הקמצע זה איזה החגה והנמלה מה יש בחגה ובנמלה שיש בהם ריבוי מאוד גדול הם כמותיים הכמות זה דבר שהוא מאוד מרשים הוא

מאוד מאוד מאוד מרשים בית שני היה מרשים כלפי חוץ לא היו בו את החטאים שלושת החטאים הנוראים זה היה בבית ראשון בית שני כלפי חוץ לא רואים חטאים אין עוונות יש אנשים שבנראות שלהם, עוד שניה נעסוק בזה, בנראות שלהם יש מופע מאוד אנושי, מאוד מרשים, אבל הכמותיות הזאתי היא נקראת קומץ בגלל שאין שום דבר שמאחד אותה. אין מלך לחגב, אומר המהרל מצוותט, המציאות הזאתי שאין מלכות, שאין מחנה משותף שמאגד את הכל. היא מצביעה על כך שהחברה שנמצאת בירושלים ערב החורבן היא חברה שכולה שנאת חינם.

הדבר הזה הוא בא בהופכיות גמורה לירושלים. ירושלים החידוש המיוחד שלה זה שהיא עושה את כל ישראל חברים. זה שהיא יוצרת איזשהו חיבור. חברים זה גם קרובים, זה גם קשורים בוודאי.

אבל חברים זה טומאה וטהרה. יש בימים של תומה וטהרה יש מורכבות מאוד גדולה בין המי הארצות לחברים. המארצות לא שומרים טומאה וטהרה וחברים זה אנשים שמקבידים על טומאה וטהרה. איפה זה פוגע בצורה הכי משמעותית בסעודות ביחד?

חבר נכון משניות בדמאי יש לחבר בעיה לאכול עם המי הארצות. חבר זה אדם שידוע שהוא מקפיד על טומא וטרה והדבר הזה הוא משמר את האחווה. הוא הוא פוגע שיחה באחבה הפער הזה בין א בטומ וטהרה בין חברים למארצות בירושלים יש מדרגת חיים כזאת שעושה את כל ישראל חברים שהשייכות אל הטהרה אל הטומא וטהרה היא כל כך אסופה היא כל כך גדולה גדולה עד כדי כך שהמי הארצות אנשים שיש להם התנגדות טבעית על התורה א מרגישים שהקודש הוא רלוונטי לחיים שלהם ולכן הם מוצאים את עצמם בעיר המיוחדת הזאתי מצליחים לדלג על כל פירוד, על כל תאום חברתית כזאת אה אה של קדושה כדי לייצר איזה יחד, יחד מיוחד, משמעותי. ירושלים יוצרת חברה בריאה.

איך נראית חברה בריאה? חברה בריאה היא חברה שאין בה ביקורת. שמעתם אתמול בערב גיוס חזר שוב ושוב ושוב על היופי של המקום המיוחד הזה בעזרת השם. הזכות הגדולה פה לגדול.

מקום שאין בו ביקורת, שאין בו הערות, שאין בו איזה מקום כזה שהוא עסוק בלראות את הטוב, בלפרגן. חברה שיש בה ענווה היא חברה מפרגנת. היא רואה את הערך וירושלים הערך האנושי הישראלי שלנו הוא צף, הוא גלוי, הוא חשוף. ולכן כל עם הארץ שיש בה חיים הרגילים שלו, איזה ריחוק מקדושה וטהרה, בירושלים הרחוק הזה נגמר.

והמחנה המשותף המקודש מאגד אותנו לחברה בריאה לחברה שבונה בית המקדש בית שני נבנה מתוך חברה בריאה בית ראשון הקדוש ברוך הוא שר שכינתו בתוכנו מלמעלה למטה מסביר המהרל שלכן מה שהבקיע את הבית הזה זה החטאים זה העוונות זה הפגיעה ביכולת של הקדוש ברוך הוא להופיע בחיים אבל בית שני נבנה ב-10 האצבעות שלנו מלמטה למעלה האנושיות שלנו הבחירה האנושית שלנו הישראלית להחזיר את הקדוש ברוך הוא לעולם זה מה שבנה את בית ראשון ולכן בית ראשון ירושלים של בית ראשון היא ירושלים שבונו חברה מיוחדת במינה חברה שרואה את הטוב שמצימה את הקיים שמאחדת שמחברת יש בחברה כל כך הרבה דברים שונים כשם שפרצופיהם שונים דעותיהם שונות ויהודים אתם מכירים את הבדיחות על יהודים בדיחות אמיתיות נכון שואלים יהודי מה ההלכה בזה וזה? מחלוקת. ותמיד אתה צודק. יש דעות.

ריבוי הדעות בעם ישראל הוא לא חולשה. וה70 פנים לתורה זה היכולת להעצים את התורה, לגדל אותה. ויש איזה מימד כזה של התאוקות בין אנשים שהוא מגדל, שהוא משמח על אף השונות. זה דבר שהוא מחדד.

ירושלים בא בעון שלה, בשיא שלה, מצמיכה חברה מיוחדת כזאת שהיא כולה יודעת א להחזיק במאחד ולא בפירודבה לעת חורבנה. הגדלים בדמויות כאלה שהם קמצים קמצים קמצים פירודיים לחלוטין זה לא אנשים ספציפיים זה תרבות של פירוד שהחידוש של ירושלים כבר לא מאיר בהז הדבר הראשון בבית שני זה מתגלה בחברה כזאתי שהיא כל הזמן עסוקה בלחפש את החסר את הפירוד את הסינא את מה שלא קיים את מה ש שבצורה כל כך משמעותית מפריד בתוך החברה האנושית הזאת. אבל דבר לפלא בגלל שהגמרא מלמדת שהוא עשה סעודות, שהיו עושים סעודות ויש פה גם חברים, נכון קמצא, לא רק בר קמצה, יש בעלי דבבה ויש אוהבים. אז יש פה סעודות מריעים ויש פה אוהבים.

מסביר המהרל, כל המעטפת הזאתי של האהבה, כל כולה, כל המטרה שלה, זה רק לאפשר לאש השנאה להיות יוקדת בלי שום אבת מצפוני. לפעמים שאדם עושה דברים רעים ויש בו איזה בריאות אמיתית, אדם בריא בשורשו, אז משהו בו לא מאפשר לו להמשיך את ההתנהלות הרעה הזאתי. הוא לא יכול לחיות עם מה שמשתקף למולו במראה כי המציאות היא מסובכת, הוא בעייתי, הוא דבר, הוא עושה דברים לא נכונים והטבע הטוב הבריא שלו מתעורר דרך איזה דרישה מצפונית לייצר מצב טוב. במצב תקין אדם מתעורר לתשובה בעקבות העולמות הללו שמתעוררים בו.

אבל יש מצבים שבהם אדם בונה מערכת שלמה כדי להרדים את הגעגוע הזה לתיקון, את הגעגוע המצפוני הזה שקיים. מסביר המהרל שכל מטרתם של האוהבים קמצא הוא שותף בחורבן. האוהב הזה הוא שותף ממש בחורבן. מה מסביר המהרל?

שכל המטרה של האוהבים בתוך החברה השבורה הזאת, ערב החורבן, זה רק לאפשר את השינה היוקדת. שאדם מרגיש שהוא כל הזמן שונא, אז מה נסגר איתו? תהיה רציני. אז הוא מגדל לעצמו אוהבים וסעודות מראים והוא מצביע דרך האוהבים על זה שהוא בסדר, הוא תקין, זה נראה טוב.

זה באמת טוב. הוא יודע לחיות את העולם בצורה מאוד בריאה, מאוד חברתית, כלפי חוץ החברה הבועטת. הראיה, יש לו אוהבים, יש לו סעודות, הכל מצוין. אבל כל זה, אומר המהרל, בא לשרט את אש המחלוקת, את אש הסינא.

ניתן לפי זה להציע למה קמצא ובר קמצא. למה קוראים לשונא בר קמצא? המרשה יגיד בר זה מלשון בן. זה מה שאנחנו מכירים, זה הרמית.

למה זה נקרא בר עלבה דרשי הליבה דמארל? אולי אולי לפי ההבנה הזאת של המהרל זה ממש קשור לסוג של תולדה. כל האהבה שיש בזמן ירושלים, ברגע שהיא נחרבת, ברגע שהחידוש המאחט שלה כבר לא קיים, כל האהבה שלה, המטרה שלה זה להוליד תולדות כאלה של קמצים. הפירוד שמופיע בצורה של אהבה, כל ההבה הזאתי עניינה אחד, להוליד שינאה, להוליד ריחוק, להוליד כאב אומר המהרל, וזאת אאהבה עצמה הוא באמת חילוק ופירוד ומחלוקת כמו השינה.

כי על ידי זה נעשה מחלוקת שאין התקשרות זה רק כדי לחלוק על אחרים. האהבה שמופיעה בירושלים היא לא אהבה כזאת שמאפשרת חיים בריאים, חברה בריאה, הפוך היא כדי לאפשר לאדם לצלול לתוך ביקורת, לתוך פירוד, לתוך פגיעה בכל מה שקיים. שאדם כל הזמן עסוק באין, הוא נהיה הוא נהיה קוטר. הוא נהיה אדם שלא נעים בהיבת החברתי.

קשה איתו, קשה לנהל איתו חר חברה. אז הוא מנהל לעצמו מעטפות של חברה. הוא מסביר לעצמו שהוא בריא. התלפחות החברה נראית מעולה.

סעודות וחברה והכל טוב. אבל כל המטרה של זה זה לייצר כאב. התרבות הזאת היא כל כך עמוקה. אומרת הגמרא שהיא היא היא עולה על כל רווח אנושי שאפשר לדמיין.

שבר קמצא עומד שם בתוך הסעודה ומבקש להישאר. אז הוא מציע לקמצע לשלם לו על כל הסעודה. על כל הסעודה הוא ישלם לו רק שישאר. וקמצא מתנגד.

אם זה הכל פרטי פה, אם הכל פירודי פה, איך זה מסתדר? סוף סוף מבקשים ממנו לשלם בכסף. זה גם הצלחה פרטית. בירושלים ערב החורבן מאוד נעים להרוויח כסף.

זה מאוד מאוד משמח ריבוי ממון. אבל יש משהו שהוא יותר עצמי, הוא יותר עצמי לאנשים בזמן החורבן בירושלים. הוא יותר גדול מאשר הממון עצמו, מאשר ריבוי הממון. מה זה?

זה השנאה והמחלוקת. השינאה והמחלוקת נהיית לדתיות כזאתי שהיא משרטת את החברה. ככל שיש לאדם יכולת לייצר סכינים כאלה שדוקרות עמוק יותר ופוגעות בלב של הלב ורואות את האין ואת החוסר מזה מזה האדם חי מה זה כסף וזהב אל מול הנטייה הזאת לפירוד הקומץ הזה הקמצע הזה שמסתובב בירושלים הוא החיים הוא החיוניות משמה אדם צומח, אין כסף וזהב שישווה לזה. בעולם כזה אין שליחי אמת.

ההודה אמר ללשמעה הסועד הזה שאומר למשמש שלו, לשליח שלו, לך תעשה ואיך הוא עושה? טעות בשליחות הובילה לכל החורבן הזה. בעולם פרטי כזה של מחלוקת קשה מאוד מאוד למצוא שליחים. הגמרא מלמדת שלוחו של אדם כמותו והחקירה מפורסמת ביחס לקמותו הזה האם זה כמותו ממש או כמותו מה היכולת שליח להיות דומה למשלח יש לזה נפקמינות בגמרא משלח שלח שליח והוא מת השליח עדיין פועל אם הוא ממש כמו השליח ממש אז הוא יכול עדיין לעשות את השליחות שלו אם הוא רק כמו הוא רק ידע הריכת אז אם ין את הגוף אז הוא לא יכול להמשיך לעשות את הפעולה.

אבל לכאן או לכאן, שליח ומשלח זה סוג של קשר, זה סוג של נאמנות, זה סוג של חיבור. בירושלים, ערב החורבן אין יכולת להיות שליחים. אין יכולת לשים את עצמך בצד ולהקשיב למי שביקש ממך לעשות איזשהו מעשה. למה?

כי בכל פעולה של האדם משהו מהפרטיות הזאת מעורבת. הוא לא שומע, הוא עסוק בתוך עצמו. יש חוסר מאוד גדול בלהיות נאמן למקור, נאמן למאחד, נאמן לאהבה האמיתית שצומחת בישראל. מה זה אהבה אמיתית?

מה זה אהבה בכלל? מהר מלמד בנטיב אהבת הריע ראינו שהאהבה נובעת מתוך קשר לצלם אלוקים. כל חברות באשר היא לא נובעת מזה שאדם לא רוצה להיות בודד. המהות של חברה אדם הוא חברתי מדיני.

אבל המציאות הזאת החברתית היא לא רק להפיג את השממה האינטרסנטית של האדם. אדם אוהב בגלל שהוא מזהה קשר לצלם אלוקים שיש באדם למולו והוא מזהה מחנה משותף עמוק שקיים. אבל בחברה שירושלים נעלמת אז אנחנו אנחנו חשופים למחלוקות. אנחנו סופים חשופים לפרטיות כזאתי שמסירה עיניים מהמקור ואין לה יכולת להיות בשום צורה שהיא שליחה מיוחדת למה ששלחו אותה כי הכל הכל מעורבב בתוך פרטיות כזאת בעולם כזה נולדים על שינים בר קמצה הוא מלשן והעלשנה שלו אל המלכות היא נקראת בגמרא בקורצה נכון איךול בקורצה יש פה כמה דגשים בגמרא הזאתי קודם כל אכילה.

דבר שני בקורצה קורצה ובר קמצא אומר הבן יוידה זה חילוף אותיות של אותו דבר. וזה מסביר מאוד מאוד איך א החשבון הזה מגיע למלך. תגיד לא הזמינו אותך לארוחה פגעו בך. בסדר במבד מסוים ביישו אותך ברמה האישית שלך.

אבל למה להחריב את החידוש הישראלי? החידוש הזה שנבנה פה יש חשבון פרטי ויש חשבון כללי לא שירושלים חרבה אין חשבון כללי אין מציאות שבה אדם חוזר לחשוב מצליח לחשוב מעבר לעצמו הפגיעות האישיות מנהלות את החיים האגו האני החוסר הזה בעני קרה לי אז החסיא אותי אז אני עושה בדיוק דבר שהוא לצד השני, אבל ירושלים תחרב. החידוש העולמי יחרב. ירושלים זה לא עניין פרטי שלך של עם ישראל.

זה גם לא עניין פרטי של עם ישראל. זה תיקון עולם. מרל יגיד בהמשך, אם היו ידוע גויים, ידוע הגויים מהחידוש של ירושלים היו שופכים כסף וזהב כדי שהיא תתקיים. בשבילם נלמד את זה.

המציאות הזאתי של הגויים ה היא קשורה מאוד בירושלים. יש בה משהו מחודש. יש פה איזה חידוש עולמי כללי. אז פגעו בך.

אין חשבון פרטי וכללי שירושלים נחרבת ועל זה אנו אבלים. כל המציאות הכללית, כל המציאות הכללית שהיא שמה חיים של חברה שהיא שם החיים של חברה בריאה. מה זה חברה בריאה? חברה בריאה זה מישהו שמוכן לשים פרטים שמוכנים לשים את עצמם בצד לרגע, לשעה.

זמן ז כדי שהכלל יבנה, כדי שהמרחב הכללי יתאשר. החורבן שירושלים מתגלה במלשינות. הרמבן מלמד זה הונקוס שמה ולא תלך רחיל. רחיל זה קורצה.

התרגום מתרגם רחילות כקורצה. והמארל הרמבן סליחה שם עלר מחבר את זה לגמרא שלנו. אומר שכשאדם רוצה להעביר רכילות הוא צריך לשבת איתך לסעודה. רכילות זה לא זה לא איזה אמירה שמקטינה מישהו בלבד.

זה מופע שלם כזה. שהוא צריך לאט לאט להחדיר את הרעל הזה אל לאן שהוא צריך להיכנס ואז רחלן מגיע לתוך סעודה של מי שצריך לקבל את הרכילות שלו אוכל איתו מדבר איתו קורץ לו בעיניים נח לו על הלב כדי שהרעל הזה יכנס לתוך ה לתוך החיים זה איזה התעסקות כזאתי שבצורה גאונית של רשע למחור את ה את ה את השקר את הבלוף הזה שאתה רוצה שאדם כזה רוצה למחור בירושלים שירושלים נחרבת אז אז נולדים בתוכנו מלשינים שהחידוש הירושלמי נעלם נולדים בנו אנשים שמוכנים בשביל הכאב הפרטי

שלהם להרוס את כל מסדות עולם להרוס את כל החשבון הכללי באשר הוא את כל מה שיש לנו בחיים בעולם כזה אפשר להסביר למה בר קמצא מגיע לסעודה הוא מגיע לסעודה לא בגלל שטעה והוא א דרך אבא שלו הבין שאהבה הזאתי גיה אליו וזה רק טעות הוא מגיע על הסעודה בגלל שחיים של מחלוקת הם הדדיים. הדדיות הזאת נוגעת בכולם. כולם מחפשים יותר את המחלוקת, יותר את הפירוד, יותר את השונות.

ככל שיש יותר שונות, הזם החיים. זה מה שמגדל המלחמות הללו, העשייה שהיא כל השונות. איך אומרת הגמרא שקם שהבעל הסעודה תופס, נקטב בידו ומוציא אותו. עשייה בידיים.

יש פה איזה אחיזה בידיים של של פירודיות כזאתי. שהיא יוצרת כל הזמן עולם שבור על עולם שבור על עולם שבור אומר המהרל על זה נחרב הבית שיש חברה שהיא כל הזמן עסוקה בפרטיות בפרטיות האישית שלה וממילא בשונות שלה ש בין כל פרט ופרט בפירודיות הזאת שלה וכל אחד ואחד אז המציאות הירושלמית כבר לא חיה הבית אומנם עדיין קיים אבל עכשיו זה רק עניין של זמן שהוא ילך ויחרב ובימים האם בזמן הזה הכאב על החורבן על כאב על ירושלים זה אחריות לבנות חברה אחרת חברה שיש בה

אינסוף שונויות אינסוף גוונים אנחנו רחוקים מלחנך לאחידות והמושג אחדות אחדות זה מתוך המון גוונים המון א א צבעים כל אחד הוא נראה בצורה אחרת לחלוטין לכתחילה אבל המאחד המחנה המשותף הקודש הוא יותר גדול מהפירוד, הוא יותר גדול מהשונות. ומילא החידוש הירושלמי הזה בעזרת השם שחוזר לעיר בנוחזרנו לארץ וקמה למדינה חוזרים המציאות הזאתי על אף עליו שיש עונויות עליו שיש פערים ועליו שמחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים אנחנו לא חושבים אותו דבר אבל אנחנו לא מחפשים חלילה את המחלוקת אנחנו לא ניזונים מהמחלוקת ואם משהו בסוף צריך להיפרד

בסוף הוא לא יכול לחיות ביחד צריך לנשום עמוק עמוק עמוק עד ש שהעולם הזה זה אה אה אה אה שהמציאות הזאת תגיע ולנסות בתוך עולם של חברה לזהות את הברכה לזהות בעין טובה את הטוב את הקיים את המאחד את כל מי ששטף במפעל הגדול הזה ולא את הקמצים קמצים קמצים שפוגעים בנו לבנות מלכות זה מלכות זה לא להסתפק בצד הכמותי המיוחד יש שם ריבוי כמותי לא אלא במחנה המשותף זה מלך מלך הוא מאגד את כולם ביחד סביב מטרה אחת בעזרת השם שאלות על הדברים הללו כן

>> אב אמר שהדרות הזאת חיה ממש בזונה מפירול איך אפשר להגיע למצב כזה איך מה זה אומר שאני חי מפירול אומר שזה מה שמחייה אותי >> שמה שעצמי לאדם כסף בסדר זה כיסופים שלאדם יש כסף אז הוא מקשם חלונו חלומות וכסף זה ביטוי למה שאנחנו מה אדם עושה עם הכסף כסף שלו. בסדר?

שאדם מקבל סוף חודש את הויזה. זה מלמד הרבה על האדם. מה אדם משקיע את הממון שלו, את הכספים שלו, זה מגלה מה החלומות שלו, מה השאיפות שלו. חינוך, תרומות, בזבוזים.

זה עולם שהוא נוסע בתוכנו את מה נוסע בתוכו את מה שאנחנו הורגים אליו. כן. הרצון, התעוד הזה שהסועד שאין לו שם דרך אגב אין לו שם למרות שהוא השחקן המרכזי פה אין לו שם מסיבה פשוטה בגלל שאין אחד כזה אין אחד כזה ככה נראית ירושלים ככה נראית החברה בירושלים זה לא אדם ספציפי זה לא שם ספציפי לא יעזור להגיד שם ספציפי זה זה חברה שמתנהלת ככה לצערנו ערב החורבן שאדם שהסועד הזה מוכן לוותר על על ה על היכולת על האמצעי הכי חשוב להקשים חלומות בשביל שינה

זה מראה שזה טעם החיים ככל שבדקויות ובפחדים כאלה בעולם קרימו קרמונולוגי כזה שכל הזמן מחפש מה מה חסר מה לא קיים ועשו לי ככה אז אז החיות היא ה היא ככל שאדם הוא יותר לוכמני יותר חסר יש לו אוהבים אבל כל המטרה של אוהבים זה לאפשר מלחמות זה להראות את הפירוד ואז תופסים אדם בחולשות שלו בחסרונות שלו ואין אדם שאין לו חסרונות ואין אדם שאין לו איזה משהו שהוא לא מביא למרחב ה הציבורי וכל המחפשים מתחת לשולחן איך אפשר להקטין איך אפשר להחסיר אז חברה אוכלת

את עצמם מבפנים אז חברה פוגעת מעצמה עצמי זה ברור שהיא תתפרק לתוך עצמה מלחמה שאנחנו נלחמים זה מלחמה שהאויבים שלנו בחלום הרטוב שלהם על זה הם בנו חמס ידעת שהיא לא יודעת לנצח את עם ישראל אין לה סיכוי בעולם מנצח את עם ישראל. אלא מה?

כל הכאבים האלה, כל המחלוקות הל שקדמו א ש שיש אתראה חיים בלאו לפחות במילים לפחות בהתייחסות שדבר כזה מופיע אז זה עושה טעם ורעב לאויבים שלנו זה עצמי כן >> חרבל קמצ כוונות טובות הוא רצה לבוא ולתקן כל ה הוא הלך >> איך הוא רצה לתקן >> הוא הולך במקום הוא הולך במקום במקום משהו במקום אותו צורדה ו בא לעשות שלום כאילו בא להגיד א הנה אני בא אולי קצת לגשר את התערים >> לפי המרשהכן >> לפי המהרל אני חושב שהסבר הוא אחר הוא הלך לעשות

מחלוקת זה הדדי מאוד מה >> כן הוא הלך לשמה לאקשן זה בדיוק זה יש פגיעה צריך לזכור בהבת החברתי בבית שני כלפי חוץ הכל אין חטאים אתה רואה פה לחוץ אתה יכול לראות חברה שהיא עומדת על הרגליים אבל הוא רוצה לשלם כי בסוף הוא לא רוצה להיפגע יש פה איזה משהו ש הסילוק הזה הוא מאוד מאוד מעצים אבל כן זה הזדמנות זה לא רק שהבעל הסעודה הוא בעל מחלוקת כולם בבע למחלוקת אין ירושלים אין את המאחד אין את המאגד אז >> אז זה השאלה הגדולה מה

קרה שם עם חכמים רבנו אדם מתעקש על זה שהחכ חכמים לא שמו לב, זה לא הגיוני. אחרתם לא רבנן אבל ברור, ברור ברור שזה שרבנן בסעודה הזאתי א מעלימים עיניים זה שיש משהו בתורה ערב החורבן, בסדר שהוא שהוא לא שם לב לדקויות האלה שמצילות את החיים, שיכלו להפסיק את החורבן. יש בזה משהו שהיה צריך דיוק. >> שנייה רגע, נעשה ערב טוב.

אני אאפשר למי שרוצה ללכת לישון לישון ואפשר לשאול שאלות חבות ברוכים הבאים לילה טוב