ההלשנה לקיסר- חורבן הלאומיות | הרב תמיר אלמליח | אגדות החורבן | חלק ב' | תשפ''ו

שלום וברכה, ערב טוב. אנחנו לומדים קצת בעזרת השם בסיעתא דשמיא בימי בני בין המצרים על אגדות החורבן. התכלית המפגש של הימים הללו עם חיסרון ירושלים, הכאב, העינוי, האבלות שאנחנו נכנסים אליה. א תחליטה אחת, להוסיף את הבירור, את הכיסוף, אל העיר המיוחדת הזאתי שחייתה בינינו.

אנו המשכנו את חיינו כרגיל והנו חיים חיים כביכול אותם חיים אבל מצד האמת החיים שלנו השתנו בלי העיר המיוחדת הזאת עיר האלוקים החיים שלנו הם השתנו מקצה מקצה לקצה והלימוד סביב החידוש שלה המהות של הלימוד של החידוש שלה של ירושלים בימים הללו זה לעורר את הגעגוע לעורר את הכיסוף אל מדרגת החיים הגדולה הזאת שהעיר הביאה איתה אל הברכה הגדולה הזאת שהיא עיר חשפה בתוכנו, בתוך האומה. וככל שהלימוד הוא יותר מבורר, ככל שהחידוש של העיר הזאת וחסרונה יותר נוקב, יותר כואב בימים הללו, אז א ככה בניינם

מתאפשר א כי רצו עבדך את הבנה. כי רצו עבדך את אבניה תודה ואת הפרה יכוננו. וזה מה שמביא בעזרת השם להתעסקות האלוקית בהופעת עיר האלוקים שיש איזה רצון על ידינו על ידי העבדים על ידי עם ישראל שמתגעגע אל העיר הזאתי אל החידוש הרוחני שלה של החידוש הזה של בית המקדש שחי בתוכנו הידיעה של מה זה ירושלים מה היא בנתה בתוכנו מה הכישרון הגדול שהופיע בתוך החיסרון שלה שמופיע בימים הללו זה מה שמעור עורר את הגעגוע ואז ממילא אתה תקום תרחם ציון כי לך ננה כיב מועד

למה כי רצו עבדיך הרצון שמתעורר בנו הבירור שאנחנו מבררים בתוכנו אל מול החיסרון הזה שנפער הוא הוא זה שמאפשר לירושלים לחזור לחיות בלבבות כמו שאומר הכוזרי שירושלים חוזרת לחיות בלבבות אז בעזרת השם ככה גם את תחזור גם בצדדים הגלויים בפעם הקודמת עסקנו בכך שחורבן ירושלים יצר את חורבן החברה אנשים לא נהגו כבוד זה בזה.

היה ראות, הייתה חברות, היו משתים, היו משתאות, סליחה, היו מפגשים של חברויות כאלה בצורה מאוד משמעותית, אבל כל אלה באו לשרט את היכולת לשנוע, את היכולת לפגוע, את היכולת לפרד ולהפריד ו א לקחת את המציאות הפרטית הזאתי, מציאות פירודית, קמצה, הקומץ הזה שהוא חלק מהכלל. למדנו בפעם הקודמת על חורבן החברה. אני רוצה להמשיך ולעסוק בפעולה שעושה בר קמצא אל מול אל מול הקיסר. שבר קמצא נפגע מהמציאות הזאתי של אותו בעל סעודה.

הוא מחליט ללכת ו להלשין בפני הקיסר על המצב הזה של ישראל. הוא אומר איכול בהם קורצה. ככה למדנו מלשינות נקראת בקורצה. הזל אמר לי לקיסר מרדו בך יהודי.

הוא מציג את ישראל כמורדים ב א בקיסר. איך יש יכולת לאיזה פרט כזה מתוך ישראל לדבר על מרידה בכיסר? מה הוא לא מבין את ההשלכות של המרידה הזאתי? הוא לא מבין את הפגיעה הענקית שהולכת להיות באומה בעקבות זה קרה לך משהו כואב.

דיברנו על הפרטיות הזאתי שמאבדת כל חשבון אבל זה מופיע דרך מרידה איך הוא מוכיח את המרידה הזאת אמר למי אמר הקיסר לא מאמין לו אמר לשדר להו קורבן חזית מקריבין עלה בוא תשלח איתי קורבן ותראה אם מישהו מקריב אותו ירושלים נחרבה דרך ניסיון של הקרבת קורבנות של הקיסר של הגויים בבית המקדש כיוון שזה לא צלח נחרב בבית למה דווקא דרך קורבן בנות מה יש בקורבנות הללו אז שדר בידי איגלה טלטא שלח ביד שלו עגל שלישי לבטן זה דווקא העגל שנשלח מעניין למה ולמה זה חשוב לציין

את זה בעד דקשטה שדה במומה בני שפתיים ואמר לי בדוקין שבעין דוכתא דלדידן אב מומה ולדידו לו מומהו הוא פוסל את הקורבן הזה במומין שמאוד מאוד מאוד ספציפיים או דוקין שבעין או בשפתיים עם ישראל מגדיר את זה כמו הגויים לא מגדירים את זה כמו וזה יוצר את המורכבות ושהוא מגיע אל בית המקדש נעסוק את זה גם בהמשך על הדיונים מה עושים עם המומים הללו סופו של יום הקורבן הזה לא מוקרב וכיוון שהוא לא מוקרב א ירושלים לחבת הקיסר מבין טעט שצריך א לפגוע ביהודים והחורבן מתבקש

ונוצר. מה הם המומים המיוחדים הללו שאפשרו את המציאות הזאתי של א עלשנה של המרידה? יש מחלוקת אחרונים מהסברת הגמרא המרשה מסביר שכשהוא מבקש איגלה הוא בא להזכיר את חטאי ישראל וגם במומין שהוא עושה הנושא זה חטאי ישראל חטות ישראל החטא הראשון זה חטא העגל בסדר והחטאות הנוספות זה לשון הרע וצרות העין לכן אלה סוגי עמומים שהוא עושה מה הקשר בין חטא העגל לבין לשון הרע וצרות עין הכתב סו סופר א מסביר דבר מאוד מיוחד דרך המרשה הזה. הוא מסביר דבר מאוד מיוחד.

הוא מסביר ככה, בחטא העגל קרה מצב שבו עם ישראל א חטא בעגל. אבל זה לא הייתה הפגיעה הכי גדולה שיש. הפגיעה הכי גדולה שיש זה שתלמידי חכמים שעמדו מהצד. עם ישראל ראה את החטא הזה.

לא כולם חטו בעגל. תלמידי חכמים לא עזרו לאהרון להפסיק את הנפילה הזאתי. ולכן הוא מזכיר את חטא העגל בגלל שברקמצא רוצה לומר שיש לו כפדה קפדה על רבנן שראו אותו נפגע בתוך הסעודה הזאתי ולא מכו ולא עשו שום דבר ושהוא מדבר על א א על המומים האלה בפה ובעין הפה זה כנגד רבנן ששתקו ובעין זה נגד העיניים שהלימו והמרשה לפי הכתב סופר הזה הוא בא לדבר על איזה זה כאב שברקמצא חוסף בתוך הסעודה הזאתי. לפעמים המציאות נופלת.

לפעמים יש איזה חיסרון במציאות. החברה, הציבור הוא לא כולו שייך למדרגת חיים עליונה. חברה וקהל וציבור יש להם מעגלים, יש תפקידים וכל אחד משמש תפקיד מסוים. יש אתה עוגי דעות במרכז החברה.

המוח הפועל. אנשים שאמורים להנהיג את החיים קדימה אחוזים מעטים שחלק מהחברה יש את האנשים הפועלים שמתרגמים את הכישרון המחשבתי הזה לעשייה לפעולה ליצירה מתוך הידיעה של עוגעי הדעות 20% מהחברה 80% זה האמון ההמון הולך אחררי המוח המרכזי הזה שנמצא בציבור בקהל ובר קמצא מקפיד על מה שקרה בסעודה הזאתי לפי המרשה הכתב סופר זה בגלל שהוא אומר איך המרכז הבריא של החברה לא יצא להגנתי רואה את הפירודיות הזאת רואה את הבושה הזאתי שיצרו לי רואה את הקריאה החברתית הזאתי והוא לא יצר ואיזה כתף למולי רבנן שתקו הם ראו אותי מבוזה והם שתקו אומר בר קמצא לי בדמרשה זכ חטא העגל. חטא העגל נוצר על ידי קומץ, ערב רב. אבל החטא הגדול היה זה שהמנהיגים שצריכים להנהיג ולהציל את האומה מהנפילה, ההמון נופל.

ציבור הוא בנוי מכמה וכמה אה אנשים שונים צדיקים, בינונים ורשעים. ככה הציבור נראה. אבל שיש צדיקים אז אפשר לטפל ברשעים. בר קמצא מזהה שחורבנן של ירושלים פגע ברבנן.

איפה עוגה הדעות שעזרו להמון בשעת הנפילה? מנהיג רוחני הוא לא אומר כל מנהיג באשר הוא לא מנהיג שבא להגיד לאמון מה שנוח לו לשמוע זה לא התפקיד שלו אוי לך ארץ שמלכך הוא נער ושריך בבוקר יאכלו מלך הוא לא יכול להיות נער הוא לא יכול להיות מישהו שלא סגור על הדרך שלו על הכיוון שלו מבולבל כזה בין ילדות לבין בגרות וזה מתנהר מעולמות הוא צריך להיות בעל שיטה בעל דרך בעל על תפיסת עולם. אסור לו לשרט את האומה. מסביר הרב בן היה.

אסור לו לשרט את האומה. הוא צריך לרומם את האומה, לקחת אותה למקום חדש. וליבד המכשיו בר קמצא בוחר איזה עגלה טילטה כזאת עם מומים כאלה כדי להסביר ל א לאומה על מה היא נופלת. על זה שאין א כוחות בריאים באומה שלוקחים אחריות.

ההסבר הזה של המרשה אה הוא מאוד יפה. הוא מאוד מיוחד בהסברת הגמרא, אבל זה הופך את בר קמצא לאיזה מישהו שנמצא מחוץ לסיבוך, לאיזה מישהו שמסוגל בכלל להעביר מוסר לעם ישראל. בעיניים של המהרל הכיוון הוא אחר לגמרי. הבן יוידה פה על אתר הוא מדמה בין קורצה בקורצה שזה מלשינות בלשון הגמרא לבין בר קמצא.

הוא אומר זה אותם מילים. זה אותם מילים בהיפוך אותיות סך הכל. והמלשנות הזאתי היא נבלה נבעה מתוך התופעה הזאת שנקראת בר קמצה הקומץ הפירודיות שדיברנו עליה בפעם הקודמת קמצה וברקמצא חורבן ירושלים יצא חורבן בחברה החברה נבדה למה בגלל שירושלים בתפרתה זו עיר שחוברה לאחדיו זה עיר שיודעת לעשות את ישראל כולם חברים להגיד את כל הפרטים הקהילתיים הציבוריים למקום נכון, למקום מדויק ושהחברה קרסה ושירושלים לא דופקת לא פועמת בלבבות כבר היא כבר לא חיה היא לא נמצאת פה במציאות הישראלית שלנו אז החברה קורסת זה קומה ראשונה אבל שהחברה הישראלית קורסת קורס עוד משהו שמתבטא בצורת ההלשנה הזאת של בר קמצא אומר המהרל מה שקורס לנו מול העיניים זה הלאומיות ובר קמצא אומר המהרל הוא לא חלק מהמתיפים לתיקון של הדור. כמו שמסביר המרשה.

אומר המהרל, הוא גורם הסיבוך, הוא חלק מהבעיות והוא ברשעות שלו מסובב את הפגיעה הקשה הזאתי בלאומיות שלנו. למה? איך הוא עושה את זה? אומר המהרל, הגויים קשורים מאוד מאוד אל ירושלים.

ירושלים זה לא אור פרטי שלנו. ירושלים היא אורו של עולם. ה המציאות הזאת של הקודש והקשר אל השמיים היא לא שייכת רק לישראל. כל אדם נברא בצלם אלוקים וצלם האלוקים הזה בועט ומנהר כל אדם שנברא מכוחו.

ואנושות כולה מצד האמת מתגעגעת אל המציאות העליונה הזאת שנקראת אלוקים. הבעיה של האנושות, הבעייתיות שיש להנושות, זה שהיא לא מקראת הדרך להיפגש ולתרגם את הצלם הקמי הזה לחיים. זה הכאב שלה, זה הבעיה שלה. אבל יש עיר אחת בעולם ששמה הקודש הזה הוא לא של אומה ספציפית, הוא של כל העולם.

שמה הקודש שמופיע בעיר הזאת נותן מזור, נותן רפואה לכל הגעגוע האנושי שנמצא בחיים כולם. זה ירושלים. ולכן אומר המהרל ירושלים ירקות במזבח השאל למות כל העולם אלמלא היו יודעים האומות מה מועיל להם בית המקדש היו בונים אותו של זהב הגויים שייכים לירושלים לכן ישיבים פרים בירושלים בסוכות לכן הגויים שולחים קורבנות לירושלים כי הגעגוע שלהם לקרבת אלוקים הוא מופיע בתוך העיר הזאת הוא מופיח בתוך המקום הזה אומר המהרל לכן הגויים לעולם לא יכלו להחיב את הירושלים בית המקדש. למה?

כי מצידם בית המקדש זה משהו שהוא מאוד נדרש. מי מחריב את בית המקדש? ישראל בעצמם. רק הפגיעות הפנימיות שלנו, רק שינאת החינם שלנו, קריסת החברה, איש יוצרת את את הכריסה הזאת בירושלים על כל החידוש שלה.

כי הגויים הם הם מתגעגעים לירושלים. מה התפקיד של ישראל? זה להיות הגשר המחבר בין הגעגוע של האנושות כולה אל המקום החסוף הזה שנמצא בירושלים. מי גוי גדול אשר לא אלוקים קרובים אליו.

המציאות של הקודש בעם ישראל בשונה מכל אומה ולשון זה שהגדלות של האומה הזאתי שיש לה גוי אלוקים קרובים אליו. שהמציאות אלוקים היא קרובה אל ישראל. היא קרובה. היא שייכת.

יש בה שייכות. יש בטבעיות אפשר לזהות את הקרבה אליה אפשר לזהות את הקודש כדבר קרוב הגרא אומר נשמות הגויים מן השמיים ונשמוט ישראל מן הארץ וציטתי נכון את הגרא נכון לכאורה זה צריך להיות הפוך שמעת ישראל מן השמיים הגויים הם הארציים הם שייכים למציאות הנפולה לא אומר הגרה שהגויים מדברים על נשמה איפה הנשמה הזאת נמצאת בשמיים. הם לא יודעים לקחת את הקשר לאלוקים פה אל הארץ. לכן הם מקדשים את המוות.

לכן הם מתגעגעים אל המוות. לכן המוות בעיניים שלהם זה איזה שחרור מדפוסי העולם הנמוכים של העולם הזה. איך נראה? בית גברות של גויים.

הפרחים, הצבעים, המדשעות, המקום משמח כזה שבו הכל ב פורח. תגידו שגם בתי בגברי גברות ישראל לפעמים טעינו לא דרכנו בעם ישראל בגברים יש אבנים אבן אבא בן נכון הנצח שעובר דרך אבנים אבא ובן אבא ובן שהמוות נעלם בעם ישראל אנחנו זוכרים שהמוות סליחה מופיע בעם ישראל אנחנו זוכרים את ישארות הנפש את הנשמה את הנצחיות שאנחנו שייכים אליה שהגוף קורס אז הנשמה הגדולה ממשיכה להתפתח יש ניצחיות בתוך העולם הזה הגויים לא יודעים לחיות נשמה בתוך העולם הזה. ולכן ככל שהם מדברים על אלוקים, הם מדברים על משהו שמנותק מהעולם הזה כדרכם של המעולים שבהם, הדתות המעולות, אלילות בכלל, אבל הדתות המעולות, הנצרות סגרה את המשפחתיות והאיסלאם סגר את ה את השמחה, את היין, בשר ויין הוא סגר שם את כל המפגש. שמה אלוקים לא מופיע.

אין מציאות כזאת שאלוקים ישראל יודעים לחיות את אלוקים בארץ. נשמת ישראל היא מן הארץ. זה כישרון שיש לאומה ישראל לחיות מציאות אלוקית שהיא קרובה אליה. גוי גדול אשר אלוקים קרובים אליו בקרבת אלוקים כזאת שיודע לבנות את החיים.

זה חידושה של ירושלים. זה חידושו של בית המקדש. והאור הזה הוא לא רק שלנו, הוא שלנו מתוך אחריות על כל העולם כולו. כן יש געגוע וקשר עמוק מאוד מאוד בין הגויים לירושלים.

ה הקשר הזה מופיע על ידי ישראל שמתוווחים, שמגשרים בין הגעגוע שהגויים לא יכולים לפתח מצד עצמו, מצד עצמם על ידי ישראל שיודעים לגשר ולהפגיש. הגישור הזה נוצר מתוך זה שבאמת באומה הישראלית יש משהו נבדל שלא קיים אצל הגויים. באמת האומה הזאתי חיה תורה כזאת שהיא לא ממנה דרך אגב זה לא ממנו ככה נוצרנו הכל ממנו ולא ממנו כמו שאומר הכוזרי כמו שחזר הרב זיהודה שוב ושוב זה לא מה שאנחנו יצרנו ככה הקדוש ברוך הוא יצר אותנו הוא מה שהיא לב באיברים שהיא מאפשרת את החיות בכל הגביה כולה הכישרון הזה של עם ישראל הוא באמת נבדל הוא באמת אחרת באמת אין ישראל תחת ראשות האומות למה כי יש להם בית מקדש ובית המקדש זה מציאות נבדלת, זה מציאות שהגויים לא יכולים להכיר ולהחזיק במציאות האנושית שלהם. הגעגוע שלהם לאלוקים מכוון לשמיים.

הוא לא יודע לחבר שמיים וארץ. ולכן הכישרון המזעזע שיש בברקמצה מסביר המהרל זה שהוא לוקח את הלאומיות את החידוש הלאומי הזה של עם ישראל את הכישרון האדיר הנבדל הזה שיש בעם ישראל שהוא לא איזה יותרת או עדיפות הוא כל כולו אחריות כלפי האנושות להביא לה את הרפואה את המזור את התזונה לצלם אלוקים שבועד בה ומבקש ממנה קשר לשם שמיים. הוא לוקח את היתרון הזה, את הנבדלות הזאת של עם ישראל והוא מתרגם אותו לקיסר כמרידה. הוא מתרגם אותו לקיסר כעליונות, כמציאות כזאתי שמבזה את האנושות כולה.

עליונות שעם ישראל אומר הוא באמת יותר עליון. הוא באמת באמת יותר עליון. אבל כל העליונות עם ישראל אומר זה בשבילכם הגויים. זה בשבילכם.

בגעגוע האמיתי שלנו, התפקיד שלנו זה אחריות לחבר שמיים וארץ. אבל ברקמצא ברשעות שלו אומר המהרל וזה גוף המחלוקת בין המרשה לבין המהרל. ברק קמצא הוא לא מעביר המוסר לדור הוא ממפילי הדור. יכול להיות שרבנן פגעו בעוד.

גם נעסוק בעזרת השם בהמשך ב בכאב של ההנהגה בחוסר ההנהגה סוגייה שקרה בחורבן ירושלים אבל עוד קודם בר קמצא הוא לא העביר מוסר בר קמצא הוא זה שהחריב את ירושלים ב-10 האצבעות שלו למה כי הוא לקח את החידוש הלאומי של עם ישראל ביכולת שלו קשה שם שמיים וארץ והוא הציג אותו בצורה כזאתי שהיא אימה על הקיסר שהיא אימה על האנושות איך נולדת אנטישמיות. איך נולדת שנאת ישראל? כל שנאה באשאר היא צריכה לאחז במשהו. היא לא נולדת מאוויר.

זה לא איזה משהו חיצוני שפתאום נחת טינוף על משהו ועל מישהו. זה לא משהו שקורה ברגע. זה נובע ממשהו שהוא באמת באמת באמת גדול והוא אחר מכל מה שהעולם מכיר. תראו את המלחמה הזאת שאנחנו נמצאים בה.

יש רגעים כאלה שכל העולם יושב על ה על הספסלים ורוא את המופע הזאת ש המופע הזה שעם ישראל יודע להעביר בקילוי הרשעה בהקשנות לנהל מלחמה ארוכה כואבת במחירים יקרים יותר כדי לתקן עולם העולם מוקסם מזה זה כישרון אדיר האויבים שלנו היום תוקפים את כל העולם יש מדינה אחת שהם לא מעיזים לזרוק עליה טילים היא דחזיל לגמור יש איזה מציאות כזאתי של של תיקון עולם זה תיקון עולם ככה נראה תיקון עולם משהו כזה שבו הרשע מבין שיש משהו שהוא אסור לו להתעסק ויש משהו כזה שבעוצמה של

מדינה קטנה שיוצאת לסיכונים אדירים זה כישרון אדיר שאלה איך מדבררים אותו אם מדברים אותו כאיזה הרפתקנות אם מדברים אותו כזה איזה קליה של כל העולם באיזה רגעים שטויות היה אפשר לעשות שלום זה סתם כניסה לפינות זה רק התעגשויות של ישראל אז הופך לאנטישמיות מיד זה שינת ישראל ככה נעולת ישראל איך לוקחים את הכישרון הזה ועוצרים איתו משהו אחר מה עושה בר קמצה בר קמצא יוצר מפץ יוצר מפגש שמתנפץ בין העולמות האנושיים הגויים לבין העולמות של הישראל המקודש של עם ישראל הוא לוקח קורבן זה רק על

ידי קורבן הקיסר מעוניין להקריב קורבנות לבית המקדש שלנו יש מקום לקורבנות של הגויים הוא מבקש הוא לוקח קורבן קורבן שהוא מעולה שבקורבנות איגלטא מסבירה הגמרא בשבת זה העגל השלישי לבטן רש"י מסביר שיש בו איכות טבעית מיוחדת שהפרה היא צעירה בלידה הראשונה שלה אז ההולדה ד הוא לא מספיק מלא חיות כי יצירה היא צריכה ללמוד את שלבי הלידה הלידה השנייה היא גם סוג של אבל הלידה השלישית כבר זה זה חזוקה מיד הבהמה כבר יודעת א לייצר איזה משהו בריא משהו תקיף משהו שהוא יש בו מלא חיות

שהקיסר שולח קורבן הוא לא שולח סתם קורבן הוא שולח את הקורבן האיכותי ביותר שיש לעיניים שלו מה מגדירים הגויים כאיכות? שלמות הגוף. שהמציאות הגופנית, הפיזיולוגית היא שלמה. בעיניים של הגויים הגענו אל השיא של השיא של השיא.

ולכן כל עוד המציאות החיצונית הזאתי היא מקבלת את א שיא ההשקעה שלה. מה רורבן כזה? זה באמת קורבן מעולה. מה עושה בר קמצה?

ברקמצה בוחר מומים שהם לא קשורים לגוף. שמי שמסתכל מהצד האיגלטה הזאת לא השתנתה דבר. מה הוא פוגע בקורבן הזה? הוא פוגע לו במאור העיניים.

הוא פוגע לו בדיבור, בשפתיים. שתי התכונות האלה מסביר המהרל שגם הראייה וגם הדיבור הם תכונות ששייכות לאומה הישראלית. כי האומה הישראלית לא מגדירה שלמות על פי הגוף. היא מבינה שבשביל שהגוף יהיה שלם, זקוקים לנשמה, זקוקים לעולם פנימי.

והמציאות הזאת של הנשמה היא מתגלה דרך שני דברים. אחד, עין טובה. בניו של אברהם אבינו, עין טובה, מבט, הסתכלות, ראייה. איך אדם בוחן את העולם הזה?

איך אדם מתרגם את העולם הזה? איך הוא מביט בו מתוך געגוע ומפגש עם אלוקים? זה הכישרות של עם ישראל. העולם האנושי והישראלי רואה בדיוק אותו עולם.

אבל השאלה אם עבודת השם שלך הישראלית היא לזהות בתוך העולם הזה את הדריסת רגל האלוקית. האלוהים עשה שיראו מלפניו. הוא ברא עולם כזה שאפשר לזהות אותו דרכו. בתוך ההלם שעל הום הזה.

אפשר לזהות המציאות האלוקית. זה תלוי במבט שלך. אם יש לך עין שבורה. כמו העין הטמאה הזאת של בלעם הרשע סתום העין בעין שלא רואה את המציאות הפנימית רק את הגלויה אז אתה לא תראה אותו אתה לא תזהה אבל הכישרון של האומה הישראלית זה שאין ברא גוף היא לא רואה רק עולם גלוי היא רואה עולם פנימי נכון כמו עיני ישראל שכבדו מזו כן לא יוכל לראות אבל שהנכדים מגיעים לברך הוא פתאום עושה פעולות נכון לסכל ידיו למול אבל אתה לא רואה בעיניים הישראליות שלנו, גם שהגוף כבר לא רואה, יש מבט פנימי, קורא לזה המהרל הרמח"ל, מבט נשמתי.

יעקב אבינו רואה גם שהעיניים שלו מפסיקות לוות. עם ישראל לא רואה רק דרך הגוף. והמבט הפנימי הנשמתי הזה הוא חוסף את הקדוש ברוך הוא בעולם. דיבור, קדושת הדיבור.

דיבור זה לא רק תקשורת בעולם. דיבור מאפשר למפגש, לדיבור עם אנשים. תקשורת בישראל דיבור זה רוח ממללה זה לאפשר לעולם הפנימי לדבר להנהיג את המציאות הגלויה החסופה הכישרון של ברקמסא זה שהוא לוקח משהו שבעיניים של הגויים בעיניים של הגויים אין סיבה בעולם להשיב אותו ריקם אין סיבה בעולם שידחו אותו מבית המקדש והוא פוגם בפגמים כאלה שהפגמים מציגים את הלאומיות הישראלית, את הלאומיות הישראלית כנלחמת באנושיות הגויית. זה המאבק.

כל המציאות הלאומית הזאת, התכלית שלה של עם ישראל, אומר ברק קמצא לקיסר, זה למרוד בך. הנבדלות הזאת שלהם זה לעקור את כיסא המלכות שלך. מצד האמת זה שקר וחזב. המציאות הישראלית, התפקיד שלה, האחריות שלה על הראייה ועל הדיבור, היא לא נובעת מזה שהיא טובה מאחרים בגלל שהיא אחראית על אחרים, בגלל שהיא רוצה להביא טוב ולהביא ברכה.

והגעגוע מיד הגעגוע של הגוף האנושי הגוי שמבקש למות הגוף, ככל שהגוף יהיה יותר שלם, אז הגעגוע הפנימי לנשמה הוא יצעק ובלי עם ישראל הוא יכאב מאוד מאוד. ועם ישראל מתוך הרמוניה ושלמות במצב מתוכן שירושלים בו ובית המקדש פה אז קורבנות הגויים מגיעים ואז עם ישראל מציג בתוך הגוף השלם הזה את מה את ה את הדיבור הנשמתי את העולם הפנימי את הערך של דיבור נכון את הראייה הטובה ואז מינה ומינה התקל סילה הגויים מתגעגעים לשמיים לא מביאים לא יודעים להביא את זה פה לארץ עם ישראל בתוך

הארץ מפגיש אותם עם קר רתות אלוקים זה החידוש שלו הוא באמת רוצה לתקן עולם הוא באמת מבקש מתוך הגדלות שלו השונות שלו גוי ששמר שבת מומת זה באמת נכון הגויים לא יכולים להיכנס לתוך המציאות הזאת של ישראל הם לא יכולים לקחת חלק פעיל בתוך המציאות הזאתי אבל כל הנבדלות של ישראל זה בשביל האנושות ומה עושה בר קמצא הוא יוצר איזה מצב כזה שבו בית המקדש התכלית שלו נראית כלפי הגויים כלפי מנהיגי העולם כמשהו שמאיים על האנושות, כמשהו גזעני כזה שלא מאפשר לאנושות להתקרב אליו. אז שואל

המהרל לפי ההבנה הזאתי מה הבעיה שמישהו יסביר לקיסר שיש בעיה בקורבן שלו, תביא קורבן אחר, אנחנו נשמור עליו בלי ברקמצה באמצע ונקריב. אומר המהרל, זהו, השפה כבר נשברה.

האמון נשבר. שעם ישראל יבוא אל הקיסר ויגיד לו ידידנו רק תביא לי משהו כזה שאין לו בעיה בעיניים ואין בעיה בפה אז ה השסע התאום כבר נפערה ביחס להצגת הלאומיות הזאתי אם הספרו לו לקיסר הזה שיש אומה שתכלית חייה זה תיקון עולם עשיית טוב הבואת ברכה שלום אמיתי עולמי מתוך ניצחון אמת על כל הרשע בעולם וחיבור כל הגעגוע שיש באנושות כולה אל השמיים. אומר המהרל היה בונה את בית המקדש הזה מזהב. אבל מה סיפרו לו?

סיפרו לו שהקודש הישראלי, ככל שהוא יותר גדול, הוא בא להקטין את האנושיות. הוא מאיים האנושיות. הוא לא נותן לאנושיות דריסת רגל בתוך הקודשים של עם ישראל. תמיד זה נובע מתוך מלשנות כזאתי.

איך המן הצורר העמלקי מסובב את א גזירת אחשוורוש על ישראל? איך הוא עושה את זה? ככה הוא מסביר לו. נכון, אם תשתה, אם לא יכולים לשתות, אם ביין תשתה, אם כן זבוב, אם מציאים אותה, אתה תיגע.

זה לתרגם את תורת ישראל כלפי הגויים כמשהו שהוא מאיים, כמשהו שהוא מפריד. אבל פה הרבה מעבר לקלקול של פורים ששמה זה גוי אמלקי שתמיד רוצה להרוג אותנו, יצר את ה א מלשינות הזאת, את ההלשנה הזאת. פה מי שנותן את הברקצ קורצה זה בר קמצה. זה יהודי.

כישלון החברה, חורבן החברה הוליד את חורבן הלאומיות. ירושלים היא עיר הלאה שלנו, היא עיר האלוקים, היא החידוש הישראלי שלנו, היא עיר הבירה שלנו. שמה אנחנו מהווים, משקפים לעולם את ה את מה שאנחנו מייחלים לו. ואז הוא מעולם המאבקים הכי גדולים בין בעל עם ישראל לגויים זה ירושלים.

המלחמה על הר הבית מול הגויים. כל האומות מסתכלים שמה, מה קורה שמה? מה עשו ישראל? מה לא עשו ישראל?

זה עיר האלוקים שלנו. משמה יוצא ה הציור המדויק שלנו כלפי העולם. זה מה שמשקף אותנו. מה עושה בר קמצא?

מתוך חורבן החברה נחרבה הלאומיות. הלאומיות הישראלית היא היא מצוירת כמצב כזה שבא לפגוע בעולם, שבא להקטין אותו. אור העולם של ירושלים שמצד אמת מתאים לכל האנושויות מתורגם כדבר מאיים. כדבר פוגע אומר המהרל לפי זה לכן ודאי זה היה כעס המלך בעצמו שהיה רואה שאין הקרבתו ראויה אל בית המקדש שמום זה הומום לישראל ולאומות לא הבמום על ידי זה נגלה אל הקשר ישראל נגדים אל האומות מצד בית המקדש למה אי אפשר כבר לפייס למה אי אפשר כבר לחבר בגלל שהתרגום הזה של המום הלאומיות הישראלית מצוירת כמשהו פירודי אל מול העולם הפירוד שהופיע בחברה הופיע כאן ה המלשינות הזאת, המרידה הזאת שנוצרת על ידי אדם מישראל היא ההפך מהטבע שלנו.

יש באורות התורה הרב מסביר למה אדם מתעורר ללימוד תורה. בפרק ו' הוא מסביר את הקשר בין האדם לבין התורה. יש פסקה כזאת, יש מוסר פנימי של שקידת תורה הבא מאהבת האומה וכבודה. איך לא ירצה בן ישראל לדעת את כל תורת אומתו החביבה הקדושה לכל פרטי עד כמה שידו מגעת באהבה נאמנה למה אדם נדרש לשקידת התורה מתוך אהבת האומה וכבודה התוכן הרוחני שלנו אנחנו לומדי התורה אנחנו באחריות שלנו על התורה איך יוצרים שקידת תורה התוכן הרוחני שלנו הוא נובע מתוך האחריות על התוכן הלאומי שלנו מתוך אהבת

האומה נולדת אהבת התורה יש תורה לאומה הזאת מה לא תדע אותה לפי הכוח שלך לפי עד כמה שדום הגעת לפי הכישרונות שלך מה לא תדע אותה הלאומיות והרוחניות באומה שלנו הם מגודים במצב תקין אבל שירושלים נחרבת הפרטים שנולדים בה הקמצים הפירודיים שנולדים בה החברה השואה שבה יוצרת מפלצות כאלה שמטמאים את הלאומיות שלנו לא כלפי פניים בלבד לא כלפי פנים כלפי חוץ להבנה הזאת זה מאוד מאוד נקשר על היחס של רבנן מה שהסביר המרשה רק ממקום אחר בעזרת השם לעסוק את זה בהמשך שאלות כן אבוא >>

למה אז לא מתחילים את הקורבן >> המשך הגמרא נעסוק בזה אתה צודק הייתה דביעה כזאת הייתה בקשה כזאת כן משה גילוים היום אומרים לו שאסור להקים לבין ש פשוט א הל לך רוי שות ש שה קור >> מרן אומר שאם היו מסבירים לו שאסור להקריב זה כבר חורבן >> לא משהו חורבן חורבן >> זה כבר הבית נחרב לא היה הבדל אני מבין שלא היה שום הבדל למה בגלל שהתרגום של הנבדלות של ישראל תורגם כדבר שחוצץ ופוגע בעולם ולא למען העולם הלאומיות הזאתי שאנחנו מבקשים לבנות חלום

חיינו בעזרת השם לבנות אומה כזאת שמשקפת מציאות של תיקון של טוב של ברכה הרבה מעבר מה שהעולם הזה מכיר מה הסוגיות שלנו דת מדינה מה הסוגיות שלנו על על השם שהמדינה הזאתי והתפקיד שלה בין הגויים אנחנו לא עוד גויים אנחנו לא עוד גויים אנחנו נועים באמת להביא לעולם הזה תורה שמתקנת אמת כזאת שמתקנת עולם לא מכוחנו בכלל כי יש לנו תורה כזאת כי הקדוש ברוך הוא עשה אותנו כאלה אנחנו אנחנו מסוגלים לזה אבל ברגע שזה מתורגם כדבר שהתכלית שלו זה לפגוע בעולם ולהרוס את העולם אז

לעולם זה לאנושות אני יכולת לקלוט אותה אני לא יכול להתבין לאן זה הולך >> כן בהסברה לגויים או שזה גם בארנה >> לא אי אפשר לא אתה צודק זה זה מהותי זה לא רק הסברה ברגע שיש לך קמצים כאלה ברגע שיש לך בר קמצה כאלה לעצמנו אנחנו לא מצליחים להסביר הפירודיות, חורבן החברה, בסדר, הקמצים הפירודיים האלה, זה שאנחנו לא הרמונים בתוכנו, זה שאין אחדות, זה שירושלים לא עושה אותנו חברים, כן?

אז זה כבר לא ראשו של עולם פרש ובראשון על מה פועלת ירושלים? איך מתקנים עולם? נכון, כמו שהקוזרי אומר, נכון, בית לא מגיע בהתחלה, יש לו זמן בית תורה, מידות, בית, מדינה. בשביל לבנות מדינה, קודם כל אדם עוסק בפרט עד הקצה ואז מתוך פרט אל הכלל ואז חוזר אל הפרט.

אבל המפגש עם הכלל, הלאומיות הזאת נבנת שיש פרטים בריאים. אבל ברגע שבירושלים אישועה, היא פרטנית ופרודית כזאתי שכולם בא מנסים להקות ולפגוע ולהרוס, בסדר? אז אין יכולת להסביר שהלאומיות הזאת היא בריאה, שהלאומיות הזאת היא מהותית, שהיא יכולה באמת לתקן. אותה פירודיות היא מופיעה גם בלאומיות.

ואז הגויים במקום לבקש לבנות את ירושלים, את בית המקדש בצורה כל כך הם בזהב הכסף, כל כך יקרה, הם הם רואים בו איום, הם רואים בו משהו בעייתי. אבל צריך לזכור, המהרל אומר, הם לא יכולים להחריב אותו הגויים את בית המקדש. מי שמחריב לצערנו הרב, זה אנחנו. שאנחנו לא מכירים את הערך הזה ובעימים ההם בזמן הזה מה זה לאומיות ישראלית מה התפקיד של הלאומיות הישראלית זה סוגיה שעומדת בפתחנו בדור הזה בשעה הזאת מאוד בצורה מאוד מאוד נוקבת מה התכלית של המדינה הזאתי האם ככל הגויים צריך כלל אזרחיה יש פה איזה משהו כזה שהוא צריך להיראות כמו כלי וגם לשון או שאנחנו ציונים אנחנו ירושלמים וממילא מדי מדינה הזאתי שעונקת מהחידוש של ירושלים היא מדינה אחרת.

היא לא באה להגיד שהיא טובה יותר מכולם. היא לא באה להגיד שכולם כלום ואם חלילה הפוך. אבל החידוש הלאומי שלנו, המציאות הלאומית שלנו, יש פרק שעוסק בלאומיות הישראלית, באורות ישראל, בחשיבות לזהות את הלאומיות הזאתי והתפקיד שלה, הכישרון המיוחד הזה של אומות ישראלית. זה לא עוד דומה, זה לא עוד קשר, זה משהו אחר לגמרי.

אם אנחנו נחיה את זה כמשהו אחר לגמרי, אז גם הגויים ידעו לזהות את האחר הזה לגמרי בתוכנו. זה מתחיל מאיתנו. חסרון וחורבן החברה יצר את חורבן הלאומיות. ומתוך כך הגויים כבר לא יודעים ממה לינוק.

מתוך כך הגעגוע של הגויים אל השמיים, בסדר? הם מתגלה אצל עם ישראל כמשהו בעיניים שלהם. ככה סיפרו להם כמשהו מבוזה, כמשהו קטן. אז מילא ירושלים זה מקום שצריך להקור בגלל שהוא רק פוגע בקשר בין הגויים בהרמוניה האנושית הזאתי שמאפשרת להיפגש עם השמיים שורות טובות ערב טוב ‏M.