Paracha Béchalla’h : pourquoi la mer ne s’ouvre pas toujours ? | Joy Galam
Paracha
Dans Parachat Béchalla’h, le peuple juif est bloqué : la mer devant, l’ennemi derrière. La mer ne s’ouvre pas quand on avance par désespoir, elle s’ouvre quand on avance avec émouna. Même action, résultat différent : tout dépend du mental. Dans la vie aussi, croire que ça peut marcher change tout. #Paracha #Bechallah #Emouna #Mental #Confiance #Torah #JoyGalam #Clay7
Transcription
Kind: captions Language: iw אתה רוצה לדעת כמה האם התודעה היא משהו רב עוצמה? אז בואו נסתכל על הטפיל של בשאלארד. ברכישה זו של צנחנים, ה- העם היהודי מוצא את עצמו מתמודד עם מצב בלתי ניתן להפרדה. בשביל מה? כִּי שלמעשה, הם עזבו את מצרים. הֵם הם אמרו לפרעה, "זהו, אנחנו לוקחים את זה". "הקליקים שלנו והסטירות שלנו." יש להם לפרעה לַעֲזוֹב. וכך, למעשה, יש להם עזב את מצרים. אבל הם מוצאים את עצמם מתמודד עם מה? אל ים של אנשים, ים הסתערו ימינה את חיות הבר, אל משמאל ההרים ומאחור מה הם שומעים? המצרים אשר בורחים אליהם קִיט. הם למעשה חסומים מ בכל מקום, כמו כשאנחנו לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו חסומים לחלוטין חלקים. זה יכול להיות במצב של זוג, במצב מסוים מקצועי או אישי או משפחה ואנחנו אומרים לעצמנו "אבל אין לי "אין לי שום דרך לצאת מזה." אז, אתה אתם יודעים את שאר הסיפור, אנחנו מכיר את כולם. אנחנו מדמיינים לעתים קרובות מאוד שפתאום הם התקדמו אה קצת ובום, הים... נפתח לשניים מולם. ובכן, לא כְּלָל לֹא. חכמינו אומרים לנו שיש לו היה הכרחי שיהיה אדם אשר שמו נרצ'ון בן-אמינדב, שהיה לו האומץ לעשות את הצעד על ידי אומר שאם אתקדם יהיה נס וזה יעבוד. עכשיו בואו חכמינו, מדרש מהילתא, ואנחנו אמר שבין אותם יהודים שעמדו בפני לים ובכן, יש כמה פלגים שנוצרו. יש כמה מי אמר, ובכן, אתם יודעים מה, תחזרו אחורה בואו נשכח ממצרים. יש כאלה ש הם אמרו שלא, אז אנחנו הולכים למלחמה. שהוא לא היה חמוש. ויש כמה גם אלה שאמרו לעצמם, ובכן, אנחנו נעשה זאת לעשות את הצעד במובן שאנחנו נעשה זאת להתאבד, למעשה. ומשם הכלבת לוביט שואל את השאלה מהו ה ההבדל בין אלו שהלכו ל להתאבד, לזרוק את עצמו למים, ובאר נרהאן עמינדאבה? ובכן, אתה אמור לדעת את זה אם אלו שתכננו מתאבדים התקדמו אל תוך המים, ה הים לעולם לא היה נפתח עבורם. למה היא נפתחה, מצד שני? מנרצ'ון לאמינדווה? כי שם האמין. וזה עושה את כל ההבדל. ובכל זאת יש לנו מצלמה בחוץ, מה היינו רואים? אותן מחוות, אותה סצנה. אֲבָל תלוי בגישה של אדם, הים יכול להיפתח או שהים ייסגר אוֹתָם. וזה בדיוק מה שקורה בחיים. לפעמים, אנחנו נמצאים ב- מחפשים עבודה, אנחנו אומרים לעצמנו "כן, הנה אתה רואה, שלחתי כמה" שלחתי את קורות החיים שלי, אבל אף אחד לא ענה. אבל הוא איפה היה הצד המנטלי? מבחינה נפשית, הוא היה אבוד מההתחלה, ולכן ה- הדלתות לא נפתחו. וזהו כאילו שליחת קורות חיים היא רק כדי להצדיק את זה בסופו של דבר היטב אז אנחנו מובטלים ונשאר ככה. ואנחנו עדים לסשן יפהפה של מה ? חבלה עצמית. אבל אם אנחנו כמו נרשון בנאן מינאדאווה, אנחנו מאמינים בזה. כשלמעשה אנחנו הולכים לעשות פעולה כדי לצאת מהמצב הזה, אז הפעולה הזו תהיה השפעה גדולה הרבה יותר. כֹּל זו שאלה של צורת חשיבה. ב- זה אותו דבר לגבי זוגות. לִפְעָמִים, לצערנו, אנו עדים זוגות שעברו טיפול זוג, אבל כשהם עזבו הם היו נידונים לכישלון מההתחלה, וכתוצאה מכך, הם היו שם ואמרו אחד לשני "ובכן אז, ניסינו פעם אחת, פעמיים. ובכן, בסופו של דבר אנחנו רואים שאנחנו בדרך לשם. "לא, זה נגמר." ואילו אם השניים הם הולכים לשם עם חשיבה שאנחנו נעשה זאת נעשה כל שביכולתנו כדי להשיג זאת, אנו מאמינים בכך הדבר הזה, אז הטיפול כל הזדמנות ללכת. אז אתה להבין שהכל עניין של נַפשִׁי. אתה לא צריך סתם לנסות להתקדם. כדי סוף סוף להוכיח שהיה לנו סיבה, אה, וזה לא יקרה. להגיע, אלא להיפך לומר הנה, אני באמת משקיע מאמץ. אני מאמין שאני יכול להשיג את זה, וזה יעבוד. כֵּן.
